״אם;אז״ - שתי המילים ששינו לי את החיים ויצרו לי שקט פנימי תעשייתי

נובמבר 2024, שלוש בבוקר ואני מסתובבת מצד לצד בחוסר סבלנות קיצוני.

מצד אחד חייבת לישון כי בבוקר עוד שבוע עבודה מתחיל, מצד שני אני בעצבים. קוצים בתחת. 

מדמיינת את הפרצוף שמנהל אותי בעבודה, איך מחר הוא יקרא לי לעוד ״ישיבה״ בה יתאר לי את מעלליו הגסים בסופש ושוב יתפעל ״איך זה שהן כל כך שונות במציאות מהטינדר??״ ואני אשתוק ואחייך בנימוס, הרי הוא הבוס שלי.

כבר שנה שאני גם שכירה וגם נותנת שירות כפרילנסרית ובאופן מוכח, עם קבלות, מוכיחה לעצמי ולעולם כמה הערך והיכולות שלי שוות פי 7.5 ממה שהוא משלם, כמה בחוץ כבעלת מקצוע הקשב שלי מוערך פי 750 והמשמעות של הדברים איתם אני מתעסקת גדולה פי 7,500, והדם שלי כבר מבעבע מרמת הידיעה שמגיע לי יותררר…

אבל זהו זה. זו המציאות עבורי.

זה רק אני, הלילה, והמחשבה הזו שרצה אצלי כבר כמעט שש שנים בלופ  ש"אנילא יכולה להיות שכירה יותר. אני לא יכולה."

זו הייתה הפעם השלישית שהרצון להיות עצמאית חפר בתוכי ופיצץ לי את המוח. 

כבר יצאתי לעצמאות בעבר, פעמיים, וחזרתי עם הזנב בין הרגליים להיות שכירה. 

זוועה. 

בכל סבב כזה של עצמאות, מקבץ סיבות אחר הכניע אותי.

הבירוקרטיה, הבדידות, הלחץ הכלכלי, הצורך בלשווק, הקושי היומיומי, חוסר הבטחון המקצועי, סביבת האנשים שעטפה אותי (שכירים), אינסוף מחשבות שליליות וראש חסר תקווה ואמונה. עניה מרודה, לוקחת כל עבודה, כולבויניקית, רק כדי לשרוד. קשיים מפה ועד אילת עם חודשים במצטבר של אבטלה ובושה לספר למשפחה איך אני (לא) מסתדרת. הרי עזבתי הכל ובחרתי פעמיים להיות עצמאית, בעיה שלי.

והנה אני שוב, בכל זאת, על קצה הצוק הזה.

משוועת לצאת לחופשי בשיח הפנימי הזה שכבר היה כל כך עוצמתי שלא יכלתי להירדם.

בדרך כלל זה היה נראה ככה:

״דניאללל… צאי כבררררר לעצמאות….״ 

״אבל אבל, אני מפחדת!״ 

״דניאללל… זרקי לו תמפתחות על השולחןןןן…״ 

״אבל לא יהיה לי כסף!״ 

״דניאלללל.. איך את נותנת לאפס לנהל אותךךךך….״

״אבל כבר יצאתי לעצמאות ונכשלתי! פעמיים..!״ 

(מי שצריך המחשה טובה שייזכר בשיח הפנימי של אבא של אורי מאהבה קולומביאנית.. ״איבנייי.. מזלזלים בך איבני... ״) 

אבל אז קרתה תפנית. 

באותו לילה אביבי, הושטתי לעצמי יד לעזרה. 

כנראה שמעתי את דניאל המפוחדת מבפנים פעם אחת יותר מידי ונשבר לי !

פתאום הרגשתי כמה לא מתאים, בתור הבנאדם שאני, להיות מפוחדת בלי איזה תוכנית? אני?

תמיד יש לי פיתרון לכל דבר, אז נכון נכוותי מעולם העצמאות, נכון זה קרה פעמיים אבל מה זה אומר, שאני מוכנה לחיות ככה? שזה יכניע אותי? הל נו. לא מתאים לי. 

התעשתתי ברגע. 

הפרקטיקה חזרה לי ללחיים.

קמתי מהמיטה ללפ טופ, פתחתי מסמך (תמיד פותחת מסמך חדש ומיד כותבת כדי לתפוס את ההארה או המחשבה הטובה)

והתחלתי לתקתק את השיחה הפנימית שלי.

מצרפת לכם פה קופי פייסט מאותה שיחה -

---

טוב חלאס סרטים.

בואי נחשוב פרקטי.

איפה בדיוק אני מפחדת להיכשל?

תרחישים אפשריים: 

אני מפחדת שאם לא יהיה לי כסף בהתחלה ויהיו לי חשבונות לשלם לא יהיה לי מאיפה כי אין מצב שאני לווה שוב - אז אני חותמת אבטלה. תהיה לי הכנסה כלשהי להתחיל ממנה. 

אבטלה זה תקופה מוגבלת, ואם לא יהיו לי מספיק לקוחות תוך כדי? אז  אני עושה קמפיין קטן ומוציאה מוצר חינמי מכל מה שכבר יש לי ומתחילה בקטן. פתאום יהיו לי עוד לקוחות.

אם ייכנסו לי יותר מידי לקוחות ולא אצליח לעמוד בקצב? אז תקחי עובד או עוזרת ותנהלי את הכניסת לקוחות באמצעות תהליכי אוטומציות שכבר בנית. 

המסמך המקורי

—

השיחה המשיכה ככה משך עמוד וחצי של פחדים ותרחישי פתרון אפשריים לכאן או לכאן ואז הסתיימה. 

כל כולה נכתבה באותו דפוס בלי ששמתי לב. 

דפוס ״אם-אז״.

אם זו התוצאה ; תעשה ככה ; אם אחרת, תעשה ככה. 

אותו כלי בו השתמשתי מידי יום כבר שנה בעולם ובעזרתו בונה תהליכים לעסקים, 

לא איכזב ונתן את התוצאה גם בחיים על אמת.

ולמה לא בעצם?

אם כל מערכת שאני מתכננת הופכת מעלה נידף ברוח ליציקה מברזל בזכות החשיבה הזו, 

אז למה שלא אתכנן ככה אותי?

הלכתי לישון באותו לילה ונרדמתי בשניה.

ובאותו שבוע גם התפטרתי.

---

את אותה טעות שעשיתי בפעמיים הראשונות ביציאה לעצמאות, רובנו עושים.

או שאנחנו מתכוננים רק לתרחיש המושלם וחיים בסרט,

או שאנחנו חרדים רק לתרחיש הגרוע ביותר ואז אוכלים סרט. 

בתור מפתחת אוטומציה כבר תקופה אני יודעת לומר שהחיים קורים איפושהו באמצע.

ואם ניקח כל סיטואציה ונפרק אותה לאם:אז, ניווכח לזה ונרגיש ביטחון מאוד מהר. 

ביציאה הראשונה שלי לעצמאות זה היה:
"אני אצא לעצמאות ואהיה ביזנס וומן מצליחה ויהיה לי מושלם!״ - [חיה בסרט]. 

כשחזרתי להיות שכירה, אחרי הפעם השניה שלי כעצמאית זה כבר היה:

"אני עוד שניה אפשוט רגל, אחיה בקרטון ברחוב, כולם ישנאו אותי!!!" - ושם כבר אכלתי סרט…

והיום אני עצמאית בפעם השלישית, והיא באמת גלידה.

מתוקה אך משמינה. דביקה, אבל מרעננת.

המציאות היא כזו גם. 

יהיו חודשים טובים, יהיו חודשים קשים. יהיו לקוחות שיבטלו, יהיו פרויקטים שיתעכבו. יהיו הפתעות טובות ויהיו הפתעות פחות טובות.

כמו בחיים בכל סיטואציה גם בתחום הקריירה, בסוף צריך חשיבה שחולשת על ספקטרום האפשרויות.

אם נצליח בגדול = אז נצטרך להתכונן לטפל בביקוש נוסף

אם נצליח באופן בינוני=  אז נמנף את זה לפעם הבאה

אם לא נצליח בכלל= אז נלמד מזה וניצור רשת ביטחון כלכלית עבור זה.

וזהו שמעו, 

חיבור למציאות זה דבר ממכר.

מאז בעצם תבנית החשיבה "אם-אז" או בשמה המקצועי ״אם;אז;אחרת״ מכינה גם אותי וגם את העסקים שאיתם אני עובדת לכל הטוב, הפחות ומה שבין לבין.

אני עובדת פנימית ועסקית באמצעות אותה תבנית ורואה ממש איך המקום בין אדם שמצליח להתפתח לבין אדם שמנוון את חייו נתון לגורל אותה תבנית. 

אם נשכיל להשתמש בה - אז נצליח לנוע.

אם לא - אז נמשיך למחזר את הפחד פעם אחרי פעם אחרי פעם.

קוראי הפוסט היקרים, אם הגעתם עד כאן ויש לכם התלבטות עסקית כלשהי שאתם ממחזרים ללא הצלחה בעסק, אני מזמינה אתכם לפנות אלי לשיחת פיצוח בשיטת אם:אז במתנה. השיחה תהיה במשך חצי שעה ותינתן בחינם לנרשמים בלינק מטה (מקומות מוגבלים, בכל זאת…). 

שבוע מצוין לכולם. 

https://cal.com/autopia.ai/פיצוח-חינמי-מתנה-בתבנית-אם-אז